יצאנו מהסגר הראשון. הווייתנו כבר מלוהקת ואצה לרקוד את מסע המוזות למרות הציווי להתבודד. גופינו רוטטים לקראת הפגישה הראשונה עם הקהל, שהוא חברי הקהלהקה עצמה. מצאנו מחסה בחממה אקזוטית ומועדת להריסה בגן בתל אביב. ״See through me״ היא לוחשת, ואנו נענים לקריאה ללא היסוס. מצוידת בערכים עתיקים, ניגשה הקהלהקה לטקס האבלות בגבולות החממה. למלאכה התלווה אלינו מומחה-לחממות-צעיר, הקולנוען והאמן יונתן עמר מזרחי, שעזר לנו להתחבר מחדש לטבענו הרומנטי והאירוני. כפי שרוח התקופה מבקשת, טקס המחול יופיע באופן חלומי בסטודיו הקולנוע.

המשכנו לרזידנסי בחממה של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר, המקום הכי רדימייד-אין-איזראל של תולדות האמנות. החממה של גבע אינה מבקשת לשכפל עולם אלא לעצבו. המחווה האוונגרדית הנואשת עזרה לנו להתמודד עם אי היכולת שלנו לשלוט באקלים ובתאטרון האנתרופוקן. בימים יחידניים אלה נפתח פורטל לחוש את הטרנספורמציה המצויה דווקא באוזלת ידינו. אנו נזכרים בפרדיגמת ההכחדה ונופלים לתוך שמחתנו להתקיים בחממה שימיה ספורים; ובחממה שמנהלת את הפנטזיה האוטופית שלנו על אודות אמנות. כך, המוזה-און הירוק, מטפח את תנועתנו לעבר ריבוי חוויות המשבר של הטבע, האמנות והמקום הזה ישראל.