אמנים זועקים ברחובות. הם מצליחים להתקהל בבירה, בבלפור, וקושרים את הקרנבל למחאה. ״מהפכה, דמוקרטיה!״ הם צועקים, וגם אנחנו. אבל בפנים לבנו מהסס במבוכה - ״האם זהו סינדרום ירושלים?״ כך או כך, אם דיננו להיתקע פה, יש להעמיק במוזה-און הדיוניסי, לכן, את שיירתנו הוביל שר המשתה הרשמי: ליין המסיבות Kok Schok TLV. יחדיו, חיפשנו משמעות במקום הזה. התחלנו ב"קלאב החדש" בבלפור, כמו שהנוער כינה זאת, לבושים לבן ומייחלים להידבק בסינדרום. אבל משהו אינו כשורה, הרי, אם כבר לצעוק אז כדאי: ״המרד בהכחדה!״
היינו נחושים להיכנס למחווה המשיחית של מוזה-און ארץ ישראל, שמשהו מן הנפש יישאר אחרי הגוף בכל זאת. לכן, אנחנו מחליטים לחזור לתל אביב. שם בעיר החטאים אנו מעזים לשאול זה את זה מיואשים: ״אולי בכלל המרד (עצמו) בהכחדה?״ חיש מהר, מתורגלים, ובטבעיות, אנו פונים לצלול אל מעמקי הסינדרום כדי להצליח לממש את המוזה-אוקרטיה, ולהתקיים בין עצי הזית לכוכבים.