סגר שני, פחד והדחקה שולטים ברחובות הקהלהקה חמושה בברית שכרתה עם המלנכוליה של הטבע האנושי. מוזיאון האמנות סגור והאמונה באמנות אובדת בין הבריות, שמבלבלים באופן בורגני בין תרבות לאמנות. לעומת זאת, הקהלהקה כבר חשה בעוצמת טבעה המצטבר להיות מוזה-און בכוחות עצמה, אבל בכל זאת נואשת לגעת שוב בעדינותו של המוזה-און לאמנות. והנה, מחכה להקהלהקה תערוכתה של מיכל הלפמן במוזיאון העירוני, שנפתחה כדי להיסגר עם פרוץ המגיפה. שם, תא אפור, מרחב מחייה שמקיים וגם מתעלה מעל המתח בין הקובייה הלבנה ובין הקופסא השחורה. וכמו שיסמין אומרת: ״אם משהו לא בא אז הוא לא בא מסיבה״, אז קדימה להנות. הקהלהקה מציגה את קברט מחול המוות: NO GO NO SHOW.

הקהלהקה כבר רגילה להיות מאהבת לא חוקית, מין פולש, להתגפף מהצד עם פנתאון האמנות. אבל כעת כשהכול סגור, הרי הכל פתוח. דווקא כשההתקהלות אסורה, כל רקדנית של הקהלהקה יכולה להתייחד עם התערוכה. כמה מסעיר. הקהלהקה יכולה לממש שוב את פראיותה, וזהו ניצחונה הבלתי מעורער של טרפסיכורה לפרש את מעשה האמנות בעידן הפגיעות. לכן, דווקא בימים בהם התפוגגות הדמוקרטיה מוחשית לכל, היא צורחת במוזיאון ריק: ״אמנם אנו רצים במסדרונותיך, אבל אנו נשבעים לך אמונים, הו מוזה-אונקרטיה!״